<h1>אבודרהם סדר תפילות חול שער שלישי</h1>
<h2>דף כט.</h2>
בברכת המצות אם יצא הוא בעצמו אם יכול לחזור ולעשותה פעם אחרת כדי להוציא אחרים ידי חובתן יש בהן חלוקין: בברכת המזון ובכל שאר ברכות הנהנין (ר"ה כט, ב) שאין בהם מצוה כגון המוציא וכיוצא בו אם יצא אינו מוציא ואם לא יצא מוציא. ומיהו לבניו ולבני ביתו אע"פ שיצא מוציא כדי לחנכן במצות. ובברכת הנהנין שיש בה מצוה כגון קדוש היום של שבת ויום טוב ואכילת מצה של מצוה בלילי הפסח אע"פ שיצא מוציא. ובקריאת שמע (ר"ה לד, ב) ובתפלה אם הוא שליח צבור מוציא שאינו בקי אע"פ שיצא. ודוקא בעשרה אבל ביחיד אע"פ שלא יצא אינו מוציא. ובהלל (שם) אע"פ שיצא מוציא בין ביחיד בין בצבו' ודוק' שאינו בקי שאינו יודע לענות ראשי פרקים אבל אם יודע לענות אם יצא אינו מוציא אלא אם כן עונה אחריו. ובמגילה אע"פ שיצא מוציא אף הבקי ואין צריך לענות אחריו כלום. וכן הדין בשאר מצות. וכתב הר"ם במז"ל (ברכות פי"א, א) כל השומע ברכ' מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא אע"פ שלא ענה אמן. וכל העונה אמן אחר המברך הרי הוא כמברך (ברכות נג, ב) והוא שיהי' המברך חייב באותה ברכה. יראה שסובר ששומע כעונה ויצא ידי חובתו בשמיע' בלבד. ואם תאמר והרי בתפלה וברכת המזון אינו שומע כעונה שהרי שנים שאכלו מצוה ליחלק ולברך כל אח' לעצמו. וכן בתפלה אין יחיד מוציא את חבירו בקי. ומשני בירושלמי (פ"ג ה"ג) הא דברכת המזון שאני התם דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך. ותפלה גם כן רחמים היא וצורך עצמו ודומ' לברכת הנאה. ויש אומרים כי התפלה נתקנה בלחש ולפיכך אין חבירו מוציאו ידי חובתו אבל שליח צבור בעשרה מותר שכך תקנו חכמים.
